ניכור הורי (The Alienated Child) וסרבנות קשר בקונפליקט משפחות גירושין גבוה (High Conflict Families of Divorce)

המאמר נכתב ע"י אראל דליה M.S.W, מטפלת ומדריכה זוגית מוסמכת ופסיכותרפיסטית, ממנהלות מרכז מפגשים.

המאמר מתייחס לזוגות ומשפחות שתהליך הגירושין יצר אצלם קונפליקטים חזקים שדורשים התמודדות מאד מורכבת ומסובכת. במשפחות אלו הגירושין מעמיקים ואז מתעוררים יחסי השלכה קשים בין בני הזוג, שעלולים להכשיל אותם ומקשים על ההתמודדות עם התהליך. כאשר מתעורר כעס רב על בן הזוג הוא הופך להיות מייצג של "כל הרע".

לדברי סוזאן בויאן, בין 20% ל-30% בארה"ב ההורים המתגרשים מפגינים התנהגויות בקונפליקט גבוה, מיצרים מתחים לילדים וכן לבתי המשפט, למרבה הצער. הורים בקונפליקט גירושין גבוה, גורמים להתעללות נפשית בילדיהם החפים הפשע, תוך כדי התשת בתי המשפט והשירותים לבריאות הנפש.

מחקרים נוספים גילו שלאחר פרידה וגירושין הילדים נמצאים בסיכוי פי שניים לבעיות רגשיות חברתיות והתנהגותיות.

מאמר זה מתייחס לזוגות ומשפחות שתהליך הגירושין יצר קונפליקטים חזקים הדורשים התמודדות מורכבת ומסובכת. במשפחות עליהן אני מדברת הגירושין מעמיקים יחסי השלכה שעלולים להכשיל אותם ולהקשות על ההתמודדות עם התהליך.

במאמר זה ישאלו השאלות הבאות:

• מה עובר על הילדים בסיטואציה זו ?
• מהן ההתערבויות הטיפוליות בהן ניתן לסייע לילדים אלו?

ילדים מתמודדים עם מטח מילים, אירועים ומחשבות כאשר הם עדין לא מוכנים להתמודד עם זאת בכל דרך בריאה. הם רוצים לרצות כל הורה אבל מתקשים לעשות זאת בעבורם בפרק זמן ממושך. הורים הנמצאים בעיצומו של תהליכי גירושין בסכסוך גבוה במקרה הטוב, נמצאים בתקשורת עלובה. כאשר הם מדברים, הדיון שלהם נוטה להיות מגעיל ומלא בוז. חוסר הקשר בין ההורים מלמד את הילדים שמבוגרים אינם מסוגלים לדבר בהצלחה זה לזה ולעשות תכניות עבורם ועל-כן הם צריכים לקחת לידיהם את תכנון הפעילות עבור עצמם.

גירושין בסכסוך גבוה הוא המקום שבו נישואין מסתיימים והמלחמה מתחילה. בדך כלל זה יראה כהריסת דמים רגשית, והילדים אמורים למצוא דרכים שונות להתמודד במערכת שכוללת ילדים ושני הורים שבהחלט מתאבים זה את זו.

אפיוני המשפחות הנמצאות בקונפליקט גירושין גבוה:

בשנים האחרונות אנו עדים לעליה משמעותית של זוגות שמחליטים על גירושין כפתרון לגיטימי נגיש ומהיר. קורה שבני הזוג חווים קשיים רגשיים והמושג Unfinished Business הופך להיות מושג ממשי ולא מושג שיגרתי המדובר על הדרך. משקעי התהליך עדין לוכדים את בני הזוג וגוזלים מהם אנרגיות מרובות.

תהליך הגירושין בקונפליקט גבוה עשוי לעורר אצל כל אחד מבני הזוג דרמות מהעבר שאינן קשורות בהכרח לגירושין. לדוגמה: בבן או בבת הזוג שהנישואין פורקו שלא ביוזמתו/ה עלולה להתעורר חוויות נטישה. אם הנטישה הינה חוויה מוכרת מהעבר, חלק דרמטי זה מעברו/ה יצטרף להווה ויכול לגרום לאבל שחורג מהנורמלי ובהמשך יקבל ביטוי קשה יותר בתהליך הגירושין. האבל עשוי להיות מסובך ומורכב והכעס המעורב בתהליך הגירושין יפריע לבני הזוג להיפרד איש מרעותו.

זוגות אלו יהיו מעורבים במריבות כרוניות סביב הגירושין שתהיינה מבוטאות בפחד, כעס והשלכת אשמה על בן הזוג לשעבר. הם יסרבו לשתף פעולה אחד עם השני, יאשימו בהאשמות הדדיות עד האשמות של התעללות ויחבלו בהורות אחד של השני.

אנשים אלו מתדיינים בבתי המשפט בכל הכלים ההרסניים העומדים לרשותם, כאמור לעיל מצב זה מונע את תהליך האבל הנורמטיבי שעשוי היה לאפשר להם את הפסקת האש.

הנזקים שעוברים על הילדים בסיטואציה זו

תהליך הגירושין בקונפליקט גבוה המתואר לעיל גוזל, כאמור, מההורים אנרגיות מרובות לצורך ההישרדות הקיומית שלהם. למרות אהבתם הגדולה לילדיהם, הם אינם פנויים לעסוק בכאב של הילדים ואינם מסוגלים לחוש בכאבי ילדיהם לפני שימצאו דרך להתמודד עם כאבם שלהם. סכסוך ההורים המתמקד בילדים קשור גם לבעיות הסתגלות במיוחד כאשר הילדים מאשימים את עצמם על הבעיות של הוריהם.

רמת הסכסוך הגבוה לאחר הפרידה היא בעלת ההשפעה הכי גרועה על הילדים בעיקר כאשר ההורים משתמשים בילדים להביע כעס ואיבה. ילדים הנמצאים באמצע מחלוקת הוריהם (על-ידי אחד ההורים) הם בעלי סיכוי גבוה יותר להיות כעוסים, לחוצים, מדוכאים או חרדים, ויש להם יחסים יותר גרועים עם הוריהם מאשר ילדים שאינם רגילים לדרך זו.

הילדים מרגישים שהוריהם אינם פנויים עבורם, מנסים למצוא דרכי הישרדות משלהם. אולם, גם הם חסרי כלים להתמודדות והם מפתחים דרכים מסוכנות כדי להתמודד עם המצב שנכפה עליהם. יש לכך השפעות הרסניות על ההתפתחות הרגשית התקינה של הילד. אפשר לראות תופעות רגשיות שליליות כגון הרטבה, בעיות חברתיות, קשיים בלימודים, הפרעות באכילה, התקפי זעם ועוד.

לעיתים, יש לכך השפעה הרסנית גם לגבי היכולת העתידית של הילד להיות בקשר זוגי ולהקים משפחה.

בתהליך גירושין בקונפליקט גבוה כאשר הילד/ים נשארים בבית עם אחד מההורים להלן (״הורה משמורן״ – בדרך-כלל האם) ובן הזוג השני עוזב/ת את הבית (״הורה לא משמורן״). ניתן לראות שפעמים רבות האנרגיה הרגשית השלילית המצטברת אצל ההורים, מועברת לאחד הילדים במשפחה (או לכל הילדים). בן הזוג שעזב את הבית נחווה ע"י ההורה השני כמישהו שנעלם בעבורו, והילד נבחר למלא את מקומו של הורה זה. בהמשך, ההורה המשמורן יבחר בילד לייצג את המלחמה נגד אותו הורה. במצב זה נוכל לזהות אצל ההורה ה״לא-משמורן״ חלל ריק.

עצם העובדה שהילדים הם "רכושם״ המשותף של בני הזוג, ומעצם היותם תלויים ופגיעים ויחד עם זאת משמעותיים לשני בני הזוג, המצב הלא בריא שעלול להתרחש הוא שכל הרגשות הקשים העולים בין בני הזוג כגון: כאב, קושי, חרדה, עלבון יושלכו על הילדים ואז הילדים עצמם עלולים להיהפך לאלו שיישאו על גבם את הרגשות הקשים והכואבים.

במצב משברי זה מוטלים על הילדים פגיעויות וחולשות שעשויים להכניס אותם לתפקיד של השעיר-לעזאזל במשפחה, תפקיד שמשרת את המערכת ההורית.

לאור העובדה שבני הזוג אינם מסוגלים לעבור את תהליך הפרידה בינם לבין עצמם, יעשה ההורה המשמורן שימוש בילד כאמצעי לסגירת החשבון עם בן הזוג שיראה בדרך כלל כניכור הורי. במצב זה, הילד מוציא לפועל עבור ההורה המשמורן לא רק את ההענשה של בן הזוג לשעבר אלא גם את הניצחון – שלמרות שההורה המשמורן לא הצליח להיפרד רגשית מבן הזוג הוא מצליח להביא למימוש הנתק דרך הילד.

במצב זה, עמדתו של הילד אינה חד משמעית, בוטה ושלילית לגבי הקשר עם ההורה הלא משמורן. עמדה זו תבוא לעיתים לכלל ביטוי בסירוב לקיים את הסדרי הראייה כפי שנקבעו בהסדרי הגירושין או שהילד יסרב לישון בבית ההורה הלא משמורן. אך עדיין תתקיים תקשורת מינימליסטית בין הילד וההורה הלא משמורן (בשפה המקצועית תיקרא התנהגות זו של הילד "ניכור הורי חריף").

יתכן מצב שבו "התנכרות הורית חריפה" על הרצף יתפתח למקרה קיצון של "סרבנות קשר".

שני המצבים, "ניכור הורי חריף" ו"סרבנות קשר" הינן תופעות עקשניות לטיפול אך ניתנות לטיפול במקרים אלו. כפי שמתואר לעיל, מצוקתם הרגשית של ילדים עם תופעת "ניכור הורי חריף" או "סרבני הקשר" קשה מאד.

תופעת סרבנות הקשר הינה תופעה "עקשנית" וקשה לטיפול. שגם עלולה לגרום "להדבקה" אצל בני משפחה נוספים. לעיתים במקרים אלו, עלולים ההורים לנהל את המאבק סביב הילדים דרך הגשת תלונות אחד על השני בבית המשפט בעזרת עורכי דין מתוך כך התופעה, והסבל שבעקבותיה הופכים קשים יותר ויותר לטיפול. מטרות הטיפול בסרבנות אמורות להיות קטנות ומדודות – ואזי יש סיכוי יותר להצליח.

מטרת הטיפול

בניית גשר לקשר, כלומר, שביל צר דרכו אפשר יהיה לבנות גשר לקשר בהווה או בעתיד.

חשוב לומר לאור העובדה שהטיפול בסרבנות קשר מחייב עבודת צוות, היא אינהניתנת לטיפול יחידני בקליניקה פרטית.

מהניסיון שנצבר בתחנה ציבורית שהייתה בניהולי, טופלה בעיית הסרבנות בתחנה ע"י צוות מטפלים מיומן שהוכשר לטפל בתופעת הסרבנות שדורשת ידע בתחום. כל אחד מההורים קיבל טיפול אישי ע"י מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך ע"י האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי, והילד הסרבן טופל ע"י מטפל מומחה לטיפול בילד ונוער.

התחנה עבדה בשיתוף פעולה עם צוות פקידי הסעד לסדרי דין באגף הרווחה, שבמקרים של תופעת הסרבנות יש בידיהם המנדט תוך כדי כתיבת התסקיר לבית המשפט לענייני משפחה להמליץ לשופטים על התערבות ישירה בטיפול בסרבנות בדרך מערכתית או התערבות דרך התיאום ההורי.

1. טיפול בסרבנות כפי שנאמר לעיל, מדובר בתופעה "עקשנית". כאשר ניתנת החלטת השופט לטיפול בתופעה, אחד הצעדים החשובים מצד המטפלים הוא "דבקות במטרה". כפי שצוין, הילדים נחשבים כילדים "שנחטפה נפשם", כוחותיהם להתמודד עם הבעיה מול ההורה המשמורן דלים ביותר! ועל– כן, כאשר ניתנה החלטת השופט יש צורך לעשות את מירב המאמצים לגייס את ההורים לטיפול, כולל פניה חוזרת ונשנית לבית המשפט, להטלת סנקציות על ההורים שאינם משתפים פעולה. ויתור מביא ברוב הפעמים לכך שהבעיה נופלת בין הכיסאות והסרבנות עשויה להימשך לאורך שנים מרובות, כאשר השלכותיה והפגיעה שלה על הילדים מבחינה רגשית היא קשה מאד.
2. בתופעת הסרבנות עשויה להיות עמדתו של הילד כלפי ההורה המסורב חד משמעית בוטה ושלילית. ההורה המשמורן, מתוך תחושות פגיעות, כעס ורצון לנקום בבן הזוג האבוד ישליך רגשות אלו על הילד. כפועל יוצא מכך הוא עלול להפוך את הילד לסרבן קשר מול ההורה הלא משמורן שהופך עבור הילד להיות דמות דמונית רעה ומסוכנת.

התיאום ההורי הינה דרך התערבות נוספת לטיפול במשפחות ב"קונפליקט בגירושין גבוה" לילדים השבויים במשפחות בקונפליקט גירושין גבוה.

לדברי סוזאן בויאן, השירות של התיאום ההורי יכול להתרחש תוך כדי תהליך הגירושין או שנים אחרי, תוך מתן החלטת בית משפט. בישראל התיאום מתרחש רק אחרי סיום עבודתה של העו"ס לסדרי דין. המתאם ההורי בישראל לא צריך לבצע בקרה וכן אינו נדרש לדווח לבית המשפט את תוכן המפגשים עם ההורים שנותר חסוי בעוד עצם המפגשים אינו מחויב להישאר חסוי.

מטרת התיאום היא לסייע להורים ללמוד לעבור מ"שפת המאבק—לשפת הדיאלוג."

משמעות המסר: לא ניתן לקיים את התיאום טרם סיום ההליכים המחוברים לשפת המאבק, דהיינו, סיום עבודתו של העו"ס לסדרי דין ברווחה בכל הקשור להמלצות בעניין הסדרי ראיה ומזונות. סגירת התיקים המתנהלים ע"י בני הזוג בבית המשפט שתי מסגרות המייצגות את שפת המאבק.

התהליך מתקיים ע"י שני מתאמים שעסוקים בהגדרה מחדש של קשיי הילדים ומציאת פתרונות לקשיים אלו ע"י ההורים.

יתרונות הפורמט ההורי: התערבות באמצעות פורמט התיאום ההורי משחררת את הילד מעול התיווך בין ההורים תוך הפרדה גמורה בין יחידת ההורים ליחידת הילדים. היתרון בטיפול בפורמט של סרבנות הקשר שההתערבות בטיפול זה הצוות המטפל עומד הקשר ומחזיק את הקשר המשפחתי, מערכתי בשלב הראשון.

חשוב לציין שבטיפול הפורמט בתאום ההורי התיאום איננו פסיכותרפיה ועל –כן ההתערבויות אינם של טיפול דינמי מעמיק אך יחד עם זאת האוריינטציה והמחשבה של המטפלים היא דינמית מאד והיא נלקחת בחשבון בבניית ההתערבויות בפועל, תוך כדי המחשבה על טובת הילדים.

היכולת לגמישות ומרחב חשיבה יצירתי בחדר היא הגמישות לתפור לכל משפחה חליפה אחרת, בהתאם למצבה.

לתיאום ההורי מטרות חשובות רבות:

1. הגנה על הילדים מפני המאבק בין הוריהם שעשוי לשחררם מקונפליקט הנאמנויות ומתחים מיותרים.
2. הבטחת קיום החלטות בית המשפט והסדרי ראיה.
3. חיזוק המעורבות של שני ההורים בחיי הילד
4. כיום נראה שניתן לטפל ב"תופעת הניכור ההורי בעזרת תהליך התיאום, בעזרת החלטת השופטים לתהליך התיאום.

ההורים המתאימים ביותר לתהליך התיאום ההורי הם אלו בעלי הדרגה הגבוה יותר של הקונפליקט בניהם ובעלי חסר יכולת מתמשך לתקשר בנושא גידול הילדים.

מניסיוננו עד כה עבודת התיאום ככלי התערבותי שמטרתו בניית קשר בין ההורים כולל לטיפול ב"ניכור ההורי" הינה מאד משמעותית ועל-כן יש חשיבות בהכרת ערכה בהמלצותיהם ע"י פקידי הסעד לסדרי דין ברווחה ובהחלטות השופטים בנידון בבתי הדין לעיניני משפחה. על המטפלים לקחת בחשבון יעדים צנועים המהלך ההתערבות והתשוקה אמורה לא להיות בידי המטפלים אלא, להעבירם להורים.

ביבליוגרפיה

Wallerstien, j.s. & Kelly, k.b. (1980). Surviving the breakup: how children and parent scope with divorce, n.y. basic books.

פרופ' אילן. א., מודל תיאורטי כולל של יחסי אובייקט והפנמתם. שיחות, 1 (3): 1987.

Gardner R. (1998) the parental alienation syndrome. greskill, NJ, Creative Therapeutics.

Wallerstein, J.S. (1985) children of divorce: emerging trends. Psychiatric Clinics of North America 8, 837-873.

.Wallerstein, J.S. (1984) children of divorce: preliminary report of ten year follow –up of young children. Psychiatric clinics of North America, 54,444-458.

וולרסטיין, ג'. קלי, ג'. (1984). אחרי הגירושין.

לויטה, ז. עציון, נ. ויטלי, פ. פ.אברמוביץ, קוטלר,פ. ניר, מ. (1997) "סרבנות קשר קונפליקט בין ההורים וילדים בגירושין". שיחות י"א (2).

ברגמן ז., ויצטום א., חטיפת ילד בידי הורה והתיסמונת של ההתנכרות להורה, "שיחות"ט (2).

גולומב, א.(2002). תסמונת הניכור ההורי. יום עיון בנושא תסמונת הניכור ההורי, המועצה הלאומית לשלום הילד והפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב.

Ogden, T. (1982B). Projective Identification and Psychotherapeutic Technique. New York: Jason Aronson.

כותבת המאמר

אראל דליה .M.S.W ממנהלות "מרכז מפגשים", מטפלת ומדריכה מוסמכת לטיפול זוגי ומשפחתי ופסיכותרפיסטית.

"מרכז מפגשים" מתמחה בקונפליקט בגירושין גבוה. פעילות המרכז מבוססת על שנים רבות של ניסיון בתחום הטיפול במשפחות אלו. ההתערבויות במרכז הן: טיפול בתופעת הניכור ההורי, טיפול בסרבנות-קשר ובעיקר תיאום הורי.